כל מה שרצית לדעת על תולדות השיגעון בעידן התבונה:
תולדות השיגעון בעידן התבונה (בצרפתית: Folie et déraison – Histoire de la folie à l'âge classique) הוא ספר שכתב הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו ויצא לאור בשנת 1961.
את הספר כתב פוקו בשבדיה והוא היה תזה עבור הדוקטורט שלו.
זהו הספר המלא הראשון שפרסם פוקו – גרסה מקוצרת של הספר תורגמה לעברית על ידי אהרן אמיר.
הספר מציב גישה ביקורתית כלפי רעיון השיגעון בתרבות המערבית וכלפי הפרקטיקות, המוסדות והתרבות הקשורים אליו.
הספר זכה למעמד מכונן ומשפיע בתחומים נרחבים במדעי החברה ובעיקר בסוציולוגיה, פילוסופיה ובהיסטוריה של הרעיונות.
הספר היווה מקור השראה לתנועה האנטי פסיכיאטרית אשר החלה בשנות ה-60 וה-70.
בספר פוקו מבקר גם את המבט הרומנטי, זה הרואה במשוגע גאון.
הוא מבקש לחקור איך השיגעון יכול לתפקד כאובייקט לחקירה מצד אחד, וכמטרה להתערבות של כוח ספציפי: הצייתנות של מוסד המשוגעים, מצד שני.
פוקו מתחיל את הסקירה ההיסטורית שלו בימי הביניים, וברעיון של המצורע, אשר הופרד, חברתית ופיזית, מהשאר (ראו: מושבת מצורעים).
לדידו, עם היעלמות הצרעת, תפס השיגעון את מקומה.
ספינת המשוגעים היא דוגמה לפרקטיקה של הפרדה והדרה מימי הביניים, ובה גורשו המשוגעים בספינות.
ברנסאנס, נתפש השיגעון כתופעה שנוגעת לכלל האנשים מפני חוסר יכולתם להתקרב לתבונה האלוהית.
בדון קיחוטה של סרוונטס כל האנשים חלשים בפני התשוקה וההתחזות.
לפיכך, המשוגעים הובנו כאלו שהתקרבו יתר על המידה אל תבונתו של האלוהים ולכן זכו למקום בלב החברה.
רק במאה ה-17 החלה התנועה שאותה פוקו מכנה "הכליאה הגדולה".
תנועה בה "חסרי הדעת" נכלאו והוכנסו למוסדות באופן מערכתי.
במאה ה-18 החברה החלה לתפוש את המשוגעים כהיפוך התבונה.
הם נתפשו כדמויי חיה וזכו ליחס תואם, מכיוון שחסר להם, כך על פי רוח התקופה, המרכיב שהופך בני-אדם לאנושיים.
רק במאה ה-19 הופיע הרעיון לפיו השיגעון הוא מחלה, ולפיכך יש לשאוף לרפאה (פרויד, פיליפ פינל).
טענותיו של פוקו עוררו ביקורת מצד היסטוריונים שטענו שהכליאה קרתה רק במאה ה-19 ושבכך מתערערת כל התזה של פוקו בדבר הקשר שבין עידן הנאורות ובין דיכוי המשוגעים.
אולם תלמידיו הראו שפוקו לא דיבר על מוסדות רפואיים ייעודיים למשוגעים, אלא על בתי כליאה לכל המודרים מן החברה ובהם גם נוודים, מובטלים, נזקקים ויתומים, ועל ההשפעה של בתי כליאה אלה על תפישת המשוגע בתרבות המערבית.
פוקו טוען עוד, כי ברנסאנס לשיגעון הייתה יכולת ציון והענקת משמעות החורגת ממגבלות הסדר החברתי, יכולת להצביע על אמת עמוקה יותר.
יכולת זו הושתקה עם הופעתה של התבונה בנאורות.
פוקו בוחן גם את הופעתן של שיטות טיפול מודרניות ו"הומניות" במשוגעים ומציין את פיליפ פינל וסמואל טיוק (Samuel Tuke) בפרט.
הוא טוען שטיפולים אלה היוו פרקטיקות של שליטה לא פחות מהטיפולים שקדמו להם.
שיטתו של טיוק הושתתה על הענשת המשוגעים עד שוויתרו על המחויבות שלהם אל השיגעון, וטיפולו של פינל היה טיפול בדחייה שכלל מקלחות קרח וקשירה.
להשקפתו של פוקו, הטיפול דגל בברוטאליות חוזרת ונשנית עד שתבנית השיפוט והענישה הופנמה על ידי המטופל.
גישתו של פוקו היא ביקורתית, הוא בוחר בתיאור גנאלוגי כדי להציג גרסה שונה מזו המקובלת, המציגה את הנאורות כמגלה אמת ומובילה בהכרח לעולם הומאני וטוב יותר.
הוא מבקש להציג צד אחר בו ישנה השתקה והדרה של אנשים מהחברה וישנן פרקטיקות של שליטה ושל ענישה.
את ההשתקה הזו מבקש פוקו לשבור, הוא מבקש להיות קולו של המשוגע (שאיפה אותה ביקר תלמידו ז'אק דרידה).
התיאור ההיסטורי של פוקו מבקש להתמקד לא בשינויים בסדר החברתי או בתאוריות הטיפוליות, אלא בהיסטוריה של הקו המבחין בין שיגעון ובין שפיות.
לשיטתו לידע ולשיח יש תפקיד מרכזי בעיצובו של השיגעון, אותו השיגעון אותו הם מתיימרים לחקור כאובייקט נפרד.