כל מה שרצית לדעת על תקופת הביניים של העברית:
תקופת הביניים של העברית היא התקופה שבין הפסקת השימוש בשפה העברית כשפה המדוברת במאה השנייה לספירה ובין תחיית הלשון העברית בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20.
בתקופה זו לא שימשה העברית כשפת אם, משום שהיהודים דיברו בשפת המקום שבו נמצאו או באחת מלשונות היהודים, אולם נעשה בה שימוש לצורך כתיבת שירה ופרוזה, לצרכים ליטורגיים ובנסיבות מיוחדות גם לשם דיבור.
משתמשים גם במונח לשון ימי הביניים ביחס לעברית שבין סוף תקופת התלמוד במאה השישית ובין תחייתה במאה ה-19, ואולם קשה להתייחס לעברית בתקופה ארוכה זו כאל מצב לשון אחיד.
כפי שיפורט להלן, היו בתקופת הביניים צורות לשון שונות זו מזו, ששימשו בזמנים שונים, במקומות שונים ובהקשרים שונים.
למצבי לשון מסוימים בתקופה זו קוראים עברית רבנית ועברית משוערבת (ראו להלן).
כותב הבלשן משה גושן-גוטשטיין:
'עברית של ימי הביניים' או 'ביניימית' הוא כינוי כוללני עד שהוא נטול משמעות למעשה.
כביכול כך הדבר: כל שאינו לשון מקרא ולשון חז"ל וגם אינו מחודש בדורותינו הריהו 'ביניימי'.
אין צורך להאריך כדי להסתייג ממושג זה.
פיוט ושירה, הלכה ומדע, גלות ישמעאל וגלות אדום וכו' וכו' – גילויים גילויים של 'לשונות', שכל אחת זכאית למחקר ולתיאור בזכות עצמה.
– הקונגרס העולמי הרביעי למדעי היהדות, ירושלים תשכ"ט (1969)
אף על פי שלא נעשה בה שימוש כשפה ילידית, התחוללו בתקופה זו שינויים במבנה השפה העברית, וכן נוצרו נאולוגיזמים (חידושי לשון) שהרחיבו במידה רבה אוצר המילים שלה.