כל מה שרצית לדעת על תקנות הקהילה:
תקנות הקהילה (לעתים הסכמות הקהילה או הקהל) הוא מונח מקובל בספרות ההלכה והשו"ת לתקנות שתוקנו בקהילות יהודיות מקומיות או במסגרת-גג של מספר קהילות, החל מסוף תקופת הגאונים שהביאה לסיום תיקון תקנות הגאונים ופיזור מרכז התורה שבבבל.
הסמכות ההלכתית לתיקון תקנות אלה נתונה בידי שני גורמים קהילתיים: בית-הדין המקומי בראשות המרא דאתרא, וההנהגה האזרחית המקומית – פרנסי הקהילה, או בכינויים הנפוץ "שבעת טובי העיר", וזאת על אף שסמכותם ההלכתית אינה חלק מההיררכיה ההלכתית-יהודית הלאומית.
תקנות אלו מטבען תקפות לתחומי הקהילה בלבד, ואינן כפופות לסדר הדין שעל פי ההלכה.
התקנות עוסקות בענייני אדמיניסטרציה חברתית, כוחן יפה אף בנושאים של משפט אזרחי ופלילי, ולעתים אף מוטלים במסגרתן עונשים פיזיים.
אחד היסודות החשובים בגינם הפכו תקנות הקהילה למשמעותיות עבור הקהילות, הוא ההכרה של השלטונות המקומיים בסמכותן של הקהילות לנהל את חייהן באופן עצמאי מבחינות רבות.
הכרה זו גם הפכה את הקהילות לבעלות סמכות אכיפה של התקנות על העבריינים, וקיים תיעוד בהיסטוריה של ההלכה על מקרים בהם הופעלה סמכות זו, לעתים גם עד כדי עונשים קיצוניים.
בהשוואה לתקנת חכמים, שעל פי ההלכה מקור כוחה שאוב מהמקרא, מקור סמכותן ההלכתי של רשויות הקהילה לתקן תקנות אינו ברור, ומשחר תקופת הראשונים התייחסו פוסקים לבעיה זו; הידוע שבהם היה רבנו גרשום, מתקן תקנות ידוע וחשוב ביותר.
יש שכתבו כי מקור סמכות זה נובע מדין "הפקר בית דין הפקר" או "בית דין מכין ועונשין שלא מן התורה", אך עם זאת תוקפן של תקנות אלה חלש יותר, עד שלדעתו של רבנו תם, שהייתה אמנם דעת מיעוט, אין לקהילות יכולת לכפות תקנות על כלל הציבור, אלא אם כן הושגה עליהן הסכמה פה-אחד.
על קיומן של תקנות ממין זה ביהדות ידוע כבר מתקופת התנאים, כפי שנאמר בתוספתא: "כופין בני העיר זה את זה לבנות להם בית הכנסת ולקנות להם ספר תורה ונביאים.
"