כל מה שרצית לדעת על תביעת השתקה:
תביעת השתקה או תביעה אסטרטגית נגד השתתפות ציבורית (באנגלית: SLAPP, ראשי תיבות של "Strategic Lawsuit Against Public Participation") היא איום או הגשת תביעה משפטית נגד מי שמותח ביקורת או מי שעומד על זכותו הלגיטימית, כאשר המטרה היא בדרך כלל להרתיע מבקרים ולהשתיק דיון ציבורי.
המונח נטבע בשנת 1988 על ידי שני פרופסורים מאוניברסיטת דנוור, פנלופה קאנאן וג'ורג' פרינג, שהתבססו על מחקר מקיף שערכו לאחר שהתוודעו למספר הולך וגדל של תביעות ענק נגד פעילי איכות הסביבה.
הפעולה ננקטת ברוב המקרים על ידי תאגידים שפועלים נגד ארגונים לא ממשלתיים, או נגד אנשים פרטיים המבקרים את הפעילות העסקית של מיזם שלהם.
המושג מתייחס בדרך כלל גם לעצם האיום בתביעת נזיקין בסכומי עתק, ללא קשר לסיכויי ההצלחה במשפט – התהליך המשפטי עצמו וההוצאות הנלוות לו אמורות להפחיד ולהתיש את הנתבע, כך שישעה את פעילותו "מרצונו".
אם האיום לא משיג את האפקט הרצוי, עשוי התובע לממש את איומו ולהתחיל בהליכים המשפטיים.
כמו כן, במקרים רבים ההליכים ננטשים גם לאחר שהחלו, כאשר המטרה של השתקת הנתבע הושגה.
עם זאת, איומים בתביעות סרק לרוב אינם מדווחים, או מדווחים שנים לאחר מעשה, מה שמקשה מאוד על הערכה מדויקת של היקף ואופי התופעה.
תוצאה אופיינית נוספת של סלאפ"פ היא הרתעת אחרים מלהשתתף בדיון.
בקנדה ובכ-30 מדינות בארצות הברית נחקקו חוקי אנטי-סלאפ"פ, המספקים מנגנוני הגנה לחופש הביטוי של הנתבע: סילוק התביעה בשלב מקדמי של ההליכים לפני שהנתבע נאלץ להוציא כספים, והטלת סנקציות שונות על התובע.
לדברי שופט בית המשפט העליון בניו יורק ג'יי ניקולס קולאבלה, "למעט הצמדת אקדח לרקה, קשה להעלות על הדעת איום גדול יותר לתיקון הראשון לחוקת ארצות הברית".
בישראל, בה פשטה התופעה מתחילת שנות ה-90, אין כיום חקיקה ספציפית נגד תביעות לשון הרע אסטרטגיות, אולם שופטים מנסים לעתים קרובות להביא לעצירת התביעה, כאשר הם סבורים שמדובר בתביעות לא כנות תוך ניצול לרעה של הליכי בית משפט.