כל מה שרצית לדעת על S-300:
S-300 היא סדרה של מערכות טילי קרקע-אוויר לטווח רחוק מתוצרת חברת אלמאז הרוסית.
המערכת פותחה בתחילה על ידי ברית המועצות בשנות ה-70 של המאה ה-20 בשביל כוחות ההגנה האווירית הסובייטיים, ולאחר מכן על ידי רוסיה כנשק נגד מטוסים ונגד טילי שיוט, ובדגמים מתקדמים הותאמה ליירוט טילים בליסטיים.
מערכת S-300 נפרסה לראשונה על ידי ברית המועצות בשנת 1979, לצורך הגנה אווירית על מתקנים תעשייתיים גדולים, מתקנים מנהליים, ובסיסים צבאיים, ושליטה במרחב האווירי נגד תקיפה מצד מטוסי אויב.
המערכת אוטומטית לחלוטין, אם כי תצפית ותפעול ידניים גם אפשריים.
ניתן להציב את רכיבי המערכת ליד עמדת הפיקוד המרכזית, או עד מרחק של 40 קילומטרים.
כל רדאר מספק הכוונה לטילי עמדת הפיקוד המרכזית.
עמדת הפיקוד משווה את הנתונים שמתקבלים ממכ"מי הכיוון המוצבים בנפרד במרחק של עד 80 קילומטר אחד מהשני, ומסננת מטרות שווא, משימה קשה במרחקים גדולים כאלו.
למערכת הפיקוד יש שני מצבי זיהוי מטרה; פסיבי ואקטיבי.
S-300 נחשבת לאחת ממערכות הטילים נגד מטוסים החזקות ביותר שקיימות כיום.
מכ"מי המערכת יכולים לעקוב אחר 100 מטרות בו זמנית תוך נעילה על עד 12/24/36 מטרות.
זמן פריסת ה-S-300 הוא חמש דקות.
טילי ה-S-300 מוכנים לשימוש ואטומים ולא דורשים תחזוקה לאורך חייהם.
גרסה מפותחת של מערכת S-300 היא S-400, אשר נכנסה לשירות מוגבל בשנת 2004.
הטיל לא שוגר מעולם בפעילות מבצעית, אך נחשב לטיל מוצלח בעקבות ניסויים.
הטיל המקביל אליו במערב הוא ה-MIM-104 פטריוט מתוצרת ארצות הברית.
המערכת נמכרה לארמניה, סין, הודו, אוקראינה, בלארוס, סלובקיה, יוון, בולגריה, קזחסטן, וייטנאם, טורקיה, אלג'יריה, לוב.
לפי דיווחים איראנים ורוסיים הייתה כוונה למכור את המערכת גם לאיראן החל מסוף שנת 2008, אך ביוני 2010 הודיע גורם רוסי בכיר כי העסקה הוקפאה.
ב-12 באפריל 2015 ביטלה רוסיה את האיסור על מכירת הטילים לאיראן.
רוסיה חתמה על עסקת מכירת מערכות S-300 לסוריה בהנהגת בשאר אל-אסד, למרות לחצים מצד ישראל.
קיימת גרסה מתקדמת של המערכת בשם S-400, המופעלת רק על ידי צבאות רוסיה וסין, ומבצעית החל משנת 2007.