כל מה שרצית לדעת על תל אביב במלחמת העצמאות:
במהלך מלחמת העצמאות שימשה תל אביב כעיר הבירה דה פקטו של מדינת ישראל ושל היישוב העברי שקדם לה.
ירושלים הייתה נצורה, ומשרדי הממשלה ומפקדות הצבא, כמו גם מוסדות השלטון, קבעו את מקומם בתל אביב.
הכרזת העצמאות, ככתוב במגילת העצמאות, הוכרזה "על אדמת המולדת, בעיר תל אביב".
אוכלוסיית העיר, שכונתה "העיר העברית הראשונה", הייתה אוכלוסייה יהודית הומוגנית, ולכן לא נחשבה כמו חיפה או ירושלים לעיר מעורבת.
עם זאת, עדיין ניטשו קרבות בסביבת העיר.
התפתחותה המהירה של תל אביב הביאה לכך ששכונותיה נשקו לריכוזי אוכלוסייה ערבים, שיצרו למעשה גוש עירוני אחד עם העיר תל אביב, והיישובים הסמוכים לה כמו חולון ובת ים.
במהלך המלחמה נוהלו קרבות על דרכי הגישה לעיר ועל צירי התנועה העיקריים לירושלים ולחיפה, כמו גם קרבות עם הערבים בשכנותיה של תל אביב, העיר יפו שבה הייתה אוכלוסייה ערבית בת עשרות אלפי אנשים, וכפרים סמוכים.
בתחילת המערכה הביא מצב זה לסיכון תושבי העיר שסבלו מירי צלפים, אשר גרם לעשרות הרוגים, וממתקפות על שכונותיה הדרומיות של העיר.
במבצע חמץ בחודש אפריל 1948, נכבשה העיר יפו, כמו גם ריכוזי אוכלוסייה ערביים אחרים באזור, ורבים מתושביה הערבים נמלטו.
כיבוש ריכוזי האוכלוסייה הערבים שמסביב לעיר הביא לסיום תופעות הצליפה והמתקפות, ולהקלה על תושבי העיר.
עם זאת, לעיר עדיין נשקפה סכנה עקב פלישת צבאות ערב אל המדינה הצעירה לאחר הכרזת העצמאות.
במאי 1948 הגיע הצבא המצרי הפולש עד גשר עד הלום, כ-35 קילומטר מדרום לתל אביב, אך שם נעצר.
העיר המשיכה להיות מטרה לתקיפות מן האוויר ומן הים, שנמשכו עד לסיום המלחמה.
ביוני 1948 הייתה תל אביב זירת המאבק בין שלטונות המדינה ובין אנשי האצ"ל שהסתיים בהטבעת ספינת הנשק אלטלנה.