כל מה שרצית לדעת על אודיתא:
אוֹדָּיְּתָּא (מבוטא תדיר: אוֹדִּיתָּא; בארמית: הודאה) הוא אמצעי להעברת בעלות המתואר בתלמוד לגבי שכיב מרע (אדם הנוטה למות), שמסיבות שונות לא יכול היה להשתמש בקניינים המקובלים.
בתלמוד "קניין האודיתא" מוזכר בקצרה, לא נכתב על מהותו וגדריו ההלכתיים דבר, ורוב החומר שנכתב על קניין זה הוא בספרות הראשונים והאחרונים.
בעקבות עמימות זו שבתלמוד, קיימת מחלוקת בסיסית בקרב הראשונים באשר לפישרו של המונח:
גישתו של התוספות היא כי מדובר בקניין ככל הקניינים שאינו מוגבל לשכיב מרע בלבד, וברגע ההודאה מתרחשת העברת בעלות משפטית.
פוסק בולט שתומך בגישה זו של תוספות, הוא הרב יחזקאל לנדא בספרו נודע ביהודה, ובהתאם לכך הוא מכנה את 'קניין האודיתא': "הקניין הגדול שבכל הקניינים".
לעומת גישה זו, קיימת גישה בקרב כמה מהראשונים המסייגת את 'קניין האודיתא' לשכיב מרע בלבד (בהתאם להקשר בו הוא מוזכר בתלמוד), בהתבסס על ההלכה הקובעת כי "דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים".
שיטה זו גורסת כי קיים במעמד האישי של הנוטה למות כוח מיוחד, לפיו הודאה בפה – אף ללא כל מעשה קניין – מספיקה להעברת בעלות.
לעומת גישות אלה קיימת גישה השוללת לחלוטין את הגדרתה של "אודיתא" כקניין המעביר בעלות, ולפיה מדובר במונח הפשוט והרווח של הודאת בעל דין, כפי שנפסק בהלכה "אדם נאמן על עצמו כמאה עדים".
בניגוד לגישות הקודמות, העברת הבעלות אינה מתרחשת ברגע ההודאה, אלא הדבר משמש כראיה משפטית בדיני ראיות בלבד, וכאשר הדבר יגיע לדיון בבית דין הודאה זו תוכל לשמש כראיה.