כל מה שרצית לדעת על אקספרסיוניזם:
אקספרסיוניזם הוא זרם שתחילתו במאה העשרים, המעמיד במרכז היצירה את היוצר ואת ראייתו הפנימית.
המקורות הפילוסופים של הזרם שאובים מתנועת הרומנטיקה.
זרם אקספרסיוניסטי מתקיים באומנות, בציור, בספרות, במוזיקה ובענפים נוספים.
זרם זה רווח בעיקר בתרבויות דוברות הגרמנית (גרמניה, אוסטריה, שווייץ, וחלק מצ'כיה).
בכל התחומים בהם בא לידי ביטוי זרם זה, קווי היצירה היו גסים יותר, זועקים יותר, אלימים יותר.
זאת בניגוד לקווים המעודנים של האימפרסיוניזם.
ה"אקספרסיביות" של האקספרסיוניזם באה לידי ביטוי בהתפרצות כוללת של רגשות (אקספרס= הבעה), לרוב שליליים: כאב, ייאוש, חרדה, תחושת שקיעה – רגשות שאפיינו את תקופת מפנה המאה העשרים, ה-Fin de Siècle.
אמנם, לאורך כל תולדות האמנות קיימת אקספרסיה שאמנים ביטאו ביצירותיהם, אלא שהאקספרסיה הייתה משנית לציור ולא הנושא העיקרי בו.
באקספרסיוניזם מושלך עולמו הפנימי של האמן על האובייקט המצויר.
במובנה הרחב ביותר משמשת המילה "אקספרסיוניזם" לתיאור כל אמנות שצומחת מרגשות סובייקטיבים, ולא מתצפיות אובייקטיביות.
הציורים האקספרסיוניסטים מנסים לשקף את תחושתו של האמן ולאו דווקא את המציאות האובייקטיבית של העולם הסובב אותו.
מבשרי האקספרסיוניזם בציור הם הפוסט-אימפרסיוניסטים: גוגן, ואן-גוך, ומונק.
לקראת סוף המאה ה-19 התחילו אמנים לשבור מוסכמות, הלכו נגד המוסכמות הדתיות, האמנות הפכה להיות סוג של השתחררות מחוויות כואבות, נהייתה מאוד אישית והתאפיינה באינדיבידואליזם, שבו כל אמן יצר לעצמו חוקים משלו ופיתח סגנון ייחודי המזוהה עמו.
את המושג "אקספרסיוניזם" ניתן לצמצם ולהגדירו כתנועה ששלטה באמנות החזותית בגרמניה בין השנים 1905-1925, שאופייניים לה בעיקר ציוריהם של בני חבורת "הגשר", וקבוצת "הפרש הכחול".
השימוש במונח "אקספרסיוניזם" נעשה בשנת 1911 לתיאור תערוכה של תמונות קוביסטיות מוקדמות ופוביסטיות ב"זצסיון" שבברלין, ורק בשלב מאוחר יותר באותה שנה שימש המושג הזה לציון האמנות הגרמנית.