כל מה שרצית לדעת על הנני העני ממעש:
הנני העני ממעש הן מילותיה הפותחות של תפילה שאומר שליח הציבור בקהילות יהדות אשכנז בטרם ייגש לתפילת מוסף של ראש השנה ויום הכיפורים.
התפילה היא אחד מרגעי השיא בתפילות הימים הנוראים ונאמרת בכוונה ובהתרגשות.
בדומה לפיוטים אחרים שנאמרים על ידי שליח הציבור בתפילות הימים הנוראים, כגון "מסוד חכמים ונבונים", "אוחילה לא-ל אחלה פניו" ו"יראתי בפצותי שיח להשחיל", משמשת התפילה מעין בקשת רשות לחזן לשאת תפילה.
את התפילה, שמקורה לא ידוע, פותח שליח הציבור בהבעת ענווה ובתחושת סערה פנימית מגודל התפקיד שהוטל עליו, לבקש רחמים בפני האל עבור הציבור.
בהמשך הוא מתוודה בגילוי לב על פגמיו וחוסר שלמותו כביכול, ומתפלל שיהיה ראוי לתפקיד על אף חסרונותיו.
עוד הוא מבקש כי תפילתו תיחשב כאילו יצאה מפי שליח ציבור שעונה על כל הדרישות ההלכתיות המפורטות בספרות חז"ל: וְקַבֵּל תְּפִלָּתִי כִּתְפִלַּת זָקֵן וְרָגִיל, וּפִרְקוֹ נָאֶה, וּזְקָנוֹ מְגֻדָּל, וְקוֹלוֹ נָעִים וּמְעוּרָב בְּדַעַת עִם הַבְּרִיּוֹת".
הרעיון של אדם צדיק המתפלל לפני האל על זולתו מצוי לראשונה במקרא בסיפורו של אברהם המבקש רחמים על אנשי סדום, בהכנעה יתירה: "הִנֵּה-נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל-ה' וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר".
"הנני העני" משקפת איפה רעיון זה, כמו גם את הקריטוריונים המעשיים שהעמידו חז"ל על מי ראוי להתפלל על אחרים בעת צרה ותענית, כפי שמסכם אותם הרמב"ם:"ואיזה הוא הראוי להתפלל בתעניות אלו, איש שהוא רגיל בתפלה, ורגיל לקרות בתורה בנביאים ובכתובים, ומטופל ואין לו [כלומר, מטופל בילדים ואין לו פרנסה שאז מתפלל בכוונה רבה], ויש לו יגיעה בשדה, ולא יהיה בבניו ובבני ביתו וכל קרוביו והנלוים עליו בעל עבירה אלא יהיה ביתו ריקן מן העבירות, ולא יצא עליו שם רע בילדותו, שפל ברך, ומרוצה לעם, ויש לו נעימה וקולו ערב.
ואם היה זקן עם כל המדות האלו הרי זה מפואר, ואם אינו זקן הואיל ויש בו כל המדות האלו – יתפלל".
בחלק מהמחזורים מופיעים קטעי הווידוי בתפילה באותיות "טל ומטר" זעירות.
בקהילות מסוימות מתכנס החזן בתוך עצמו כשהוא מקריא אותן ונשמעות רק התייפחויותיו, ואילו כשהוא פונה בתחינה לאל שיגער בשטן המקטרג, קולו מסתלסל והופך באבחה אחת לצווחה המדמה גערה.
בתחינה זו ניכרת ככל הנראה השפעתה של תורת הקבלה, ששימשה השראה למחבר, שכן ככל הידוע לנו, התפילה הודפסה לראשונה בסידור משנת ש"ך (1560) המלווה בפירושים על דרך הקבלה וספר הזוהר.
הסידור חובר בידי החזן הרב נפתלי הירץ טריביש והודפס בידי בניו בעיר טיהינגן (THIENGEN) בגרמניה.
על אף האופי האישי של התפילה, המיועדת לפי המצוין במחזור לשליח הציבור בלבד – "תפילה לחזן לאומרה ברטט ובחרדת קודש קודם התפילה", ועל אף שהיא אינה תפילת חובה ואינה נזכרת כמעט בספרי ההלכה, היא הפכה לאחת התפילות המשמעותיות של ימים אלו, המהדהדת גם בלב המתפללים המצטרפים גם הם לשליח הציבור בהתייחדות חרישית עם קונם.
התפילה נאמרת לרוב בעיתוי חשוב בסדר התפילה, אל מול ארון קודש סגור וטרם תפילת העמידה החרישית של מוסף, ובראש השנה שלא חל בשבת היא נאמרת גם מיד לאחר תקיעות השופר הראשונות.
במחזורים שונים הודפסה התפילה בליווי הוראה לאומרה פעמיים, לפני תפילת מוסף וגם לפני תפילת שחרית אך מנהג זה לא שרד, ייתכן בשל טורח הציבור שהוא עשוי לגרום.
לתפילה מנגינה מפורסמת שלה גרסאות שונות עם שינויים קלים, המושתתות על נוסח מקורי עתיק של קהילת פרשבורג.
אחת הגרסאות הידועות הולחנה ובוצעה על ידי החזן יוסל'ה רוזנבלט.
הסופר שי עגנון מתאר את מהלך התפילה בספרו "ימים נוראים": "אחר תקיעת שופר אומר החזן בקול אשרי העם.
.
.
ויורד לפני התיבה ואינו מתחיל מיד, אלא שוהה קצת, ומעורר את עצמו לכוון.
ואומר תחינה לשליח ציבור.
ואומר חצי קדיש בניגון הקבוע באימה וברתת, ומתפללים מוסף בקומה כפופה".
השורה הפותחת של התפילה אף הפכה לציטוט השגור לעתים בפי מנהיגים ישראליים, כביטוי לענווה העצמית הראויה לשליחי ציבור בפוליטיקה
נלקח מויקיפדיה