כל מה שרצית לדעת על התקופה הצלבנית בתולדות ירושלים:
התקופה הצלבנית בתולדות ירושלים החלה עם כיבוש העיר ירושלים על ידי הצבא הצלבני בשנת 1099 במהלך מסע הצלב הראשון, והפיכתה של ירושלים לבירת ממלכת ירושלים הנוצרית לאחר 450 שנים של שלטון מוסלמי.
תקופה זו בתולדות ירושלים הייתה סוערת מבחינה היסטורית, והתאפיינה בכיבושים תכופים ובמעברי שלטון בין הצלבנים והשושלת האיובית המוסלמית.
התפנית הראשונה שלאחר כיבוש ירושלים בידי הצלבנים אירעה עם כיבושה בידי צבאו של צלאח א-דין בשנת 1187, ופתיחתה של התקופה האיובית בתולדות ירושלים, הקרויה על שמה של השושלת האיובית – הסולטנות המוסלמית ששלטה במזרח התיכון בתחילת המאה ה-12.
בסוף מסע הצלב השישי, בשנת 1229, חזרה ירושלים לשליטה צלבנית שנמשכה עד לשנת 1244, כשהעיר נכבשה על ידי פושטים ח'ואריזמיים.
התקופה הצלבנית-איובית הסתיימה עם עליית הממלוכים לשלטון במצרים בשנת 1260 וכיבוש ארץ ישראל על ידיהם.
בתום התקופה האיובית היו בעיר גלים של הרס וחורבן.
תחילה נהרסו ביצורי העיר ולאחר מכן מרבית המבנים שבה, כחלק ממדיניות איובית מכוונת של אדמה חרוכה, שמטרתה הייתה למנוע מהצלבנים וממסעות צלב עתידיים כל אחיזה בעיר ובאזור.
תקופה זו, הקצרה יחסית אך סוערת, הייתה יוצאת דופן בהיסטוריה של ירושלים.
לראשונה מאז חורבן העיר בשנת 70, שימשה ירושלים כעיר בירה של ישות מדינית עצמאית, סטאטוס שאליו חזרה רק בתקופת המנדט הבריטי במאה העשרים, וחזרה למעמדה המרכזי רק לאחר הכרזתה כבירת מדינת ישראל בשנת 1948.
התקופה הצלבנית בתולדות ירושלים השפיעה באופן מכריע על ההיסטוריה של המזרח התיכון, והקרינה אל מעבר לגבולות האזור – אל ארצות האסלאם ואל אירופה הנוצרית.
מסעי הצלב העלו את השם "ירושלים" למעמד עליון באסלאם, חיזקו וקיבעו את מקומה בהיררכיה של המקומות הקדושים לאסלאם, אך לא הפכו את העיר למרכז רוחני או פוליטי.
משנותק גם רעיון הג'יהאד משמה של ירושלים בתום התקופה האיובית, שקעה העיר ומעמדה הגאו-פוליטי ירד, כשהפכה תחילה לעיר משנית באימפריה הממלוכית, ולאחר מכן לעיר שדה באימפריה העות'מאנית.
תהפוכות אלו לא פסחו על הקהילה היהודית של ירושלים, שלמרות הנסיבות הקשות נאחזה בעיר תוך מאבק עיקש בגלי ההרס וההרג ובניסיונות הרואיים לשקמה ולבנותה.