כל מה שרצית לדעת על דגש חזק:
דגש חזק, המכונה גם "מִכְפָּל" או "כַּפְלָן" הוא סימן ניקוד בעברית, המסומן כנקודה בתוך האות.
בתקופות קדומות יותר של העברית (בעברית המקראית וכנראה גם בלשון חז"ל) ציין הדגש החזק רצף של שני עיצורים זהים, שהמימוש הפונטי שלו היה הגיית העיצור למשך זמן ארוך מהרגיל.
בעברית ישראלית הוא אינו מבוטא בדרך כלל, כפי שההבדל בין עי"ן לאל"ף, קו"ף וכ"ף או פתח וחטף פתח אינו מבוטא בדרך כלל.
סימון הדגש החזק זהה לסימונו של הדגש הקל, ובעברית ישראלית אין הבדל במשמעות הפונטית של שני הסימנים: כשעיצור מקבוצת בכ"פ מנוקד בדגש, בין אם קל או חזק, הוא נהגה כעיצור סותם.
כאשר מערכת ההגאים העברית עדיין כללה את המכפל, ציין הדגש החזק באותיות בגדכפ"ת בנוסף למכפל גם הגייה סותמת, שכן המכפל חסם את תהליך הריפוי של העיצור.
במקום שבו יש דגש קל – בראש מילה או מיד אחרי עיצור – לא יכול להופיע דגש חזק, וזו כנראה הסיבה לכך שנקבע סימן אחד לשתי התופעות.
בראש מילה, ואחרי שווא נח עיצורי בגדכפ"ת נֶהֱגו אמנם כסותמים, אבל בלא מכפל.
זיהוי הדגש החזק באותיות בגדכפ"ת נעשה באמצעות שיטת הפסילה (אלימינציה) – קודם יש לבדוק האם הדגש מקיים את כללי הדגש הקל.
אם לא – מדובר בדגש חזק.
דגש חזק (בניגוד לדגש קל) עשוי להתקיים בכל העיצורים למעט העיצורים הסדקיים א, ה, העיצורים הלועיים ח, ע והעיצור ר (נקודה בתוך האות ה בסוף מילה מכונה מפיק ומשמעותה שונה).
ביחס לעיצור ר המצב מסובך יותר, משום שיש מסורת קריאה וכתבי יד של טקסטים מלשון חז"ל הנוהגים באופן סדיר דגש חזק בעיצור ר, ונשמרו לכך שרידים בכמה מקומות אפילו בנוסח המקרא שבידינו.
לעתים, במקומות שאמור להופיע בהם דגש חזק באות גרונית, מתארכת התנועה הקודמת כ"פיצוי" לאי-הופעת הדגש, תופעה המכונה "תשלום דגש" או "הארכת תמורה".
בנוסף, דגש חזק לא התקיים בסוף מילה; למשל במילה dubb בטלה ההכפלה בסוף המילה, בעקבות כך רפה העיצור ב ונוצרה המילה דֹּב (על קיום ההכפלה המקורית מעידה צורת הרבים דֻּבִּים = dubbim).
בתעתיק פונטי יש שתי דרכים לסמן מכפל – באמצעות כתיבת העיצור פעמיים, או באמצעות נקודתיים הנכתבות אחרי העיצור הכפול.
שתי השיטות משמשות גם לציון תנועה ארוכה.
לדוגמה: כָּרַתִּי /kårátti/ או: /kårát:i/.
התעתיק המובא כאן אינו משקף את ההגייה המקובלת היום בעברית ישראלית, אלא את זו המתבטאת בניקוד הטברני שפותח בטבריה במאה ה-8 לספירה.
ישנן מספר סיבות אפשריות להימצאות הדגש החזק:
דגש חזק תבנית ב-ע' הפועל (במקרה הזה ש') בבניין התפעל.
דגש תבניתי הוא דגש חזק שמקורו בדגש מקורי המופיע בצורת הבניין של הפועל או במשקל.
במערכת הפועל מצוי הדגש התבניתי ב-ע' הפועל (האות האמצעית של השורש) של הבניינים הכבדים פיעל, פועל והתפעל.
במערכת השם הוא מצוי באות השורש האמצעית של כמה משקלים, הידועים שבהם הם- קִטּוּל (חִבּוּר), קַטֶּלֶת (דַלֶּקֶת), קִטָּלוֹן (צִמָּאוֹן), קַטָּל (צַיָּד) ועוד.
דגש משלים הוא דגש חזק שמקורו בהבלעת אות מסוימת כתוצאה מתופעות לשוניות שונות.
יכול להופיע בכל אחת מאותיות המילה (פרט לאות הראשונה במילה).
הדגש המשלים יכול להיווצר כתוצאה מהידמות מלאה או כאשר תצורת המילה גורמת לרצף של שני עיצורים זהים, שאיננו נובע מהכפלה תבניתית.
לקבוצה זו שייך גם הדגש של השורשים הכפולים – דגש שמופיע במילים הבנויות משורשים שבהם העיצור השני והשלישי זהים.
למשל: דַּלֹּתִי (שורש דלל), סִבָּה (שורש סבב).
הכפלה תניינית – דגש חזק המופיע בהטיה של מילה ותפקידו כנראה לשמור על התנועה שלפניו כדי שלא תתקצר.
למשל הריבוי של גָמָל הוא גְמַלִּים ולא גְמָלִים, כנראה כדי שבהטיה תישאר תנועת a אחרי העיצור מ: גְמַלֵּיהֶם ולא גַמְלֵיהֶם.
דגש חזק קיים גם בערבית, ושם הוא מסומן בסימן הנקרא "שַדָּה" (شدّة "חיזוק").
כיום נראה הסימן כעין w קטנה מעל האות, והוא נגזר מצורת האות הערבית ش שהיא האות הראשונה במילה "שַדה".
התופעה של הכפלת עיצור קיימת בשפות רבות נוספות.
ברוב שיטות הכתב היא מסומנת באמצעות הכפלה של האות המסמנת את העיצור המוכפל, למשל, במילה האיטלקית benedetto הכפלת האות t מסמנת שיש לקרוא את העיצור באופן מודגש וממושך יותר.
כיום מקובל לעתים בספרות קודש, כגון סידורים, לסמן את הדגש החזק בשונה מאשר הדגש הקל, ואף פותחו גופנים שונים המבדילים בין הדגשים בצורה אוטומטית.