כל מה שרצית לדעת על הכתב העברי הקדום:
התפתחות האלפבית העברי
אלפבית פרוטו-כנעני / פרוטו-סינאי
אלפבית פיניקי
הכתב העברי הקדום
אלפבית שומרוני
אלפבית ארמי
כתב יהודי ("מרובע")
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
כ / ך
ל
מ / ם
נ / ן
ס
ע
פ / ף
צ / ץ
ק
ר
ש
ת
הכתב העברי הקדום (שם ארכאי: כתב דַעַץ) הוא נוסח מקומי של האלפבית הפיניקי כפי שהיה נהוג בקרב תושבי ממלכת יהודה ותושבי ממלכת ישראל במחצית הראשונה של האלף הראשון לפני הספירה, ואף הייתה לו השפעה על הכתב של מספר ממלכות שכנות (מואב, פלשת וארם).
באלפבית זה כמו באלפבית הפיניקי היו 22 סימנים ("אותיות") המייצגים עיצורים בלבד ולא תנועות (רק מאוחר יותר החל השימוש באמות קריאה) ומשום כך הוא מסווג כ"אבג'ד".
כיוון הכתיבה באלפבית העברי העתיק כמו באלפבית הפיניקי היה מימין לשמאל, כאשר צורת זווית האותיות יציבה וקבועה (ולא משתנה כמו באלפבית הפרוטו-כנעני).
בעקבות גלות העם לבבל, ושלטון אשורי ובבלי על ארץ ישראל במאה השישית לפני הספירה, פשט השימוש באלפבית הארמי, שהייתה ללינגואה פרנקה (שפת גישור בינלאומית) של האימפריה האשורית והבבלית.
במאות הבאות (ה-6-2 לפנה"ס), בתקופת פחוות יהודה עד מלכות החשמונאים עדיין שימש הכתב העברי העתיק בעירבוביה עם הכתב הארמי, אולם לקראת המאה ה-2-1 לפני הספירה פסק השימוש בקרב היהודים בכתב העברי העתיק למעט לצרכים סמליים או מקודשים, ובימינו הוא משמש כמעט רק בקרב פרטים שונים המכירים את האותיות המרכיבות אותו, לצרכים אקדמיים ומחקריים.
כמו כן, וריאציה ספציפית שלו ממשיכה להיות בשימוש בקרב השומרונים (הכתב השומרוני שונה מעט מן הכתב העברי הקדום) גם כיום.
במאות הראשונות לספירה התגבשה צורתו של הכתב הארמי כפי שהיה נהוג בקרב היהודים, והוא קיבל את צורתו ה"מרובעת", המהווה אב טיפוס של הכתב העברי של ימינו.